מה"הבריכה" במעברה לאליפות העולם - שחיין המאסטרס ברוך מאירי

בשבוע הבא אקפוץ מהמקפצה בבריכה האולימפית בבודפשט, בתקווה גדולה שרגליי לא תרעדנה. נרגש? המילה רחוקה מלהתאים: לכל אדם יש חלומות. אבל מה שקרה לי זה דבר משונה: מעולם לא חלמתי להיות במשלחת ישראל, באליפות העולם (המאסטארס) בשחייה. לא חלמתי, מפני שחשבתי לעצמי שאסור לחלום חלומות שלא ניתנים להשגה...

אקפוץ למים ומול עיניי אראה את השיטפונות שהציפו את ישראל בחורף 1951 ורואה, בעיניים דומעות, כיצד הבית שלנו, כלומר האוהל במעברת סקייה א' (אור יהודה של היום), צף לו בהנאה גלויה בנחלי המים העושים דרכם לעבר הוואדי. מביט בלובשי המדים, עומדים מול עיניי, ואני ילד בן 10, הבאים במשאיות צבאיות כדי לחלץ אותנו ולהעביר את ילדי המעברה לקיבוץ גבעת ברנר.

אשחה בבריכה האולימפית בבודפשט ואראה מול עיניי את ראובן שפע שלנו מאיץ בי – לפני חמש שנים בלבד – ואני כבר סבא ל-13 נכדים, לבוא לתחרויות המאסטרס בוינגט. "אתה שוחה נהדר", החמיא. ואני, חובב תחרויות שכמותי, לא היססתי. נסעתי והתחרתי. הגעתי למקום השישי. "למה קפצת אחרון". שאל ראובן בהבעת פנים רצינית. תראה, אמרתי לראובן, זו הפעם הראשונה בחיי שאני קופץ ממקפצה. שמעתי ירייה. ירושלמי שכמוני חשבתי באותו רגע על דבר אחד: לאיזה מקלט לרוץ...

השנים חלפו. צברתי מספר לא מבוטל של מדליות. כולל שתי מדליות במכבייה האחרונה. ציפיתי לליל השבת, לארוחת הערב החגיגית, בה אשלוף בשויץ גדול את שתי המדליות לעיני נכדיי המתפעלים. הי"ג, כלומר הנכדה ה-13, המכונה "שוגי" נעמדה מולי ואחזה בשתי כפות ידיה הקטנות את מותניה: "סבא", אמרה בקול נחרץ, "את מי זה מעניין"?....

למזלי, אני יכול לקבוע בביטחון, שמהונגריה לא אשוב עם מדליות ביד. אחסוך מעצמי את המבוכה... אתנחם בדברים החכמים שאמר לי ראובן (שפע) ימים ספורים לפני הנסיעה: "אתה כבר בין 30-40 השחיינים הכי טובים בעולם לגילך. חלמת שתגיע לאליפות העולם?"

חד משמעי: לא !

#מאסטרס #אליפותעולם