מסע של אחווה והישגים בהונגריה

התמונה הראשונה העולה ברוחי, בבואי לסכם את המסע המופלא לאליפות העולם בשחייה (המאסטארס) בבודפשט, היא חבורת שחיינים עליזה מסין העומדת בחצי עיגול ומצטלמת בחיוך רחב בתמונה למזכרת. זה היה בתחילת השבוע, בטקס הסיום של ההתחרויות.

לרגע נכנסה בי רוח שטות, או אם תרצו רוח ילדותית והחלטתי להצטרף לחבורה. במקביל מבקש מרעייתי הנצחית להנציח את "הרגע ההיסטורי". לאחר מספר שניות מצטרפים לחבורה העליזה עוד ועוד שחיינים. בעיקר ישראלים. ברגע זה הבנתי את מהות והמסר של ההתחרויות: הביחד. הספורט, במקרה זה השחייה, מאחד תחת כנפיו את כל בני האדם באשר הם. לא חשובים ארצות המוצא, הגיל והמין.

תוסיפו לכך את האווירה המופלאה והחברות הטובה ששררה במשלחת הישראלית, את הפרגון ההדדי וכן את נכונותם ועזרתם – בכל עת ובכל מצב של ערן ורומן היקרים להושיט יד לכל דורש תקבלו את המשפט הבא: אשרי המשלחת שאלה הם ראשיה.

כן, מותר לומר זאת בקולי קולות, ואפילו בתרועה גדולה: הישגים ספורטיביים אדירים בתחרויות עצמן. דבר שבא לביטוי בלא פחות מארבע מדליות זהב (שלוש מהן שייכות למשה גרטל האגדי והרביעית לרומן) ומדליות נוספות מארד. הפעם אין צורך להסתפק באמירה הישראלית המפורסמת: "שחינו בכבוד"...

אני מביט בזוכים ממרום הישגיי (מקום 30 בשחיית 100 מטרים חזה ומקום 22 בשחיית 50 מטרים גב) ולבי מלא גאווה: לראשונה בחיי חשתי "שותף" להישגים שאחרים השיגו. שותפות שהתבטאה אך ורק בליטוף קל במדליות המוזהבות. זאת בזכות, כמובן, היותי חלק במשלחת הישראלית להונגריה.

על אף התואר "המאסטארס" קשה היה להתעלם מהאווירה הצעירה ששררה במהלך ימי התחרויות, שהתקיימו בשתי בריכות נפרדות על האי הקסום מרגריט הירוק המשתרע בנוף פסטורלי במרכזו של נהר הדנובה. בין השוחים הרבים (למעלה מ-12,000) בלטו גם קשישים רבים, שנעזרו בכסא גלגלים, במקלות של סבא, או במטפל הצמוד: "ברגע שאני נכנס למים שוכח בן כמה אני", הייתה סיסמתם). אחדים מהם זכו במדליות. הם ענדו אותן לצוואר והציגו לראווה את הישגיהם. או יותר נכון לומר בשתיקה. מבחינת: "אנחנו עדיין כאן; אנחנו עדיין יכולים".

- ברוך מאירי

#אליפותעולם #מאסטרס