גיא ברנע בטור אישי: ה-ISL שם את הדברים המעניינים לצופה בפרונט, כיף שיש נציגות ישראלית

לפני שבועיים יצאה לדרך ליגת ה-ISL החדשה (International Swimming League) בפעם הראשונה ועוררה שלל הדים בכל רחבי העולם. מי ששימש כפרשן הישראלי הראשון בתחרות בסוף השבוע האחרון היה שחיין העבר האולימפי גיא ברנע, אשר עשה זאת בחבילת הערוצים של ספורט 1. גם השבוע תשודר התחרות בשידור חי בישראל (שבת מ-22:40, ראשון מ-22:00), כאשר הפעם נכנסת למעגל התחרויות גם לוס אנג'לס קרנט, הקבוצה של שתי הנציגות הישראליות -אנסטסיה גורבנקו, שתתחרה כבר השבוע, ואנדראה מורז, אשר צפויה להתחרות מהתחרות הבאה. את הקבוצה מוביל מאמן מרכז המצוינות של איגוד השחייה בסן דייגו וחבר היכל התהילה הטרי, דייויד מארש. רגע לפני התחרות, ביקשנו מברנע את המסקנות שלו משתי התחרויות הראשונות, איך הליגה הזאת תשפיע על השחייה העולמית, ומה יכולות להפיק ממנה השחייניות כחול-לבן.

ה-ISL יוצרת מפגשים סופר מעניינים, שאת חלקם אנחנו מחכים לראות פעם בשנתיים או אפילו פעם בארבע שנים. כך לדוגמה, זו פעם ראשונה בהיסטוריה שראינו את פלורן מנודו שוחה מול כיילב דרסל. תחשבו שהיינו צריכים לחכות עד המשחקים האולימפיים כדי לחוות זאת פעם אחת, והפעם היה לנו מפגש ביניהם 4-5 פעמים באותו ערב מסלול ליד מסלול.

סוג נוסף מרתק של מפגשים, הוא כאלה שכנראה מעולם לא היינו זוכים לראות. זאת, מכיוון ששחיינים רבים נאלצים לשחות משחים שהם לא המשחים העיקריים שלהם בשביל לעזור לקבוצה למקסם נקודות. הגישה היא ש"הקבוצה לפני הכל", אם מישהו צריך למלא את השורות ולהשלים משחה, הוא יעשה את זה, וכך לדוגמה ראינו פתאום את מנודו שוחה חזה, ויכול להיות אפילו שנראה אותו שוחה פתאום מול אדם פיטי, מה שכנראה לא היינו מקבלים בתחרויות אחרות.

העובדה שאין בתחרות הזאת בכלל פוקוס על זמנים זה משהו שצריך להתרגל אליו. זה יכול להיות די מרגש - יותר חשובה היריבות ומי מנצח. שבירת שיאים, שהתרגלנו להתמקד בה, בכלל לא בפוקוס, ורוב הסיכויים שלא נראה יותר מדי שיאים בתחרויות האלו, אולי פרט לגמר בלאס וגאס (בין היתר כי התחרויות נערכות באמצע עונה ושחיינים שוחים בהן הרבה משחים תוך זמן קצר). זה אולי שינוי למי שהם אוהדי שחייה הרבה שנים, אבל זה אמור לפתוח את הענף לקהל רחב יותר, שלא מבין כל כך בתוצאות, אבל בא לו לראות את השמות הגדולים מתחרים אחד בשני.

משחה ה"סקינס" (משחה שמתחיל עם שמונה שחייניות או שחיינים ובכל 50 מעפילים חצי מהם לשלב הבא עד לראש בראש) הוא משחה מטורף לדעתי. רק עכשיו השחיינים והמאמנים לומדים איך לשחות אותו. דרסל עשה את זה בצורה מושלמת בנאפולי - הוא ניצל את הזינוק והיציאה המצוינים שלו כדי להתחיל בכל הכח וב-25 השני מעט הוריד קצב, נשם יותר ו"שמר כח" ל-50 הבא. שרה שוסטרום נגיד עשתה אחרת, התחילה רגוע יחסית ולאט לאט הגבירה עד לסיום.

זה סופר מלהיב, כי פתאום אתה רואה יותר מהשחיין - אתה רואה אותו עושה 50, מוריד את המשקפת, יוצא מהמים, מקבל טיפול ומתאושש ומזנק לעוד 50. וחוזר חלילה. אנחנו רואים את שפת הגוף, את הבעות הפנים, זה כמו קרב אגרוף שרואים את המתאגרפים בין סיבובים על הכיסא ויש את האלמנט שאפשר להעריך אם יש לשחיינים עוד מה לתת או שהם גמורים. אתה מקבל הרבה יותר מאשר פשוט לראות אנשים קופצים עם משקפות ושוחים משחה. יש מצב שזה העתיד של הספורט אם רוצים להנגיש אותו לקהל יותר רחב. אל תתפלאו אם זה ייכנס ל-NCAA בקרוב, ואחרי זה השמיים הם הגבול.

אלמנט נוסף שעד עכשיו לא רואים בכלל בתחרויות הוא החשיבות של המאמן תוך כדי התחרות. קודם כל, המאמן צריך לקבל מלא החלטות קריטיות לגבי מי ישחה מה, כולל בשליחים שם הוא מציב שתי קבוצות, בשביל למקסם נקודות בלי לגמור את השחיינים שלו. אבל יש כאן יותר מזה - העובדה שיש להם את האפשרות לעשות שינויים בהפסקות מזכירה ענפים אחרים דוגמת כדורסל. אפשר לעשות חילופים וצריך להיות עם היד על הדופק, לראות איך השחיינים מתפקדים ולקבל החלטות לפי זה בזמן אמת. אם מישהו ביום טוב ונראה חזק - שמים אותו גם בשליחים, ואם מישהו גמור אחרי המשחה, מוציאים אותו מהמשחה הבא.

המאמן חייב להיות "על זה" כל הסשן, צריך להיות אסטרטג ולהבין את המשחק והנקודות. בסופו של דבר המשחק מוכרע בעיקר בשליחים, שם הניקוד כפול ובסקינס, שם הניקוד משולש. בשניהם גם אם לא ניצחת, חשוב להיות במקומות הבאים, שגם הם מקנים הרבה נקודות. כך לדוגמה קבוצת אנרג'י סטנדרט ניצחה את התחרות האחרונה, כשאמנם הפסידה לכיילב דרסל בסקינס, אך לקחה מקומות 2-3 והבטיחה ניצחון.

זו תחרות שהיא קלאסית לשחייני 100, ונותנת הרבה פוקוס גם על הספרינטרים. שחייני מרחקים פחות באים לידי ביטוי, קייטי לדקי לדוגמה יכולה לנצח את ה-400 ואת ה-200 חופשי, אבל הסקינס לא ממש בשבילה, וגם בשליחים יש מהירות ממנה. התחרות שמה בפרונט את הדברים הכי מהנים לצופה, המשחים היותר קצרים, וזה יכול בהחלט להשפיע גם על תחרויות יותר גדולות, אולי אפילו לסייע להכניס את משחי ה-50 בכל סגנון לאולימפיאדה. משחים שלדעת רבים הם הכי מעניינים לקהל.

נקודה מעניינת שהעלה אלון שטיינברג, השדרן שלצדי בתחרות, היא שמה שחסר לליגה הזאת זה שעדיין לא מבינים איפה ישברו שיאים בה. אם אמרנו שיש פחות סיכוי לשיאי עולם, אולי מה שיתפוס את מרכז הבמה אלו באמת הסטטיסטיקות, אשר כל כך בולטות בספורט היום, ובמיוחד בספורט האמריקאי. כמות ניצחונות לשחיין בתחרות אחת, ניקוד אישי, פרס כספי מקסימלי - יש הרבה מספרים שאפשר להסתכל עליהם, שזה כיף. אמנם לצופים ותיקים אין את הקו של שיא העולם, אבל בהחלט ייתכן שימצאו שיאים אחרים לשבור, לפחות עד שלאנשים יהיו קשר ואהדה לקבוצה ולגיבורים שלה.

בליגה הזאת נהיה מהר מאוד מצב ש"כולם שם". אם אתה לא שם, אתה לא נחשב בשחייה העולמית. הם יצרו מומנטום ולחץ חיובי שיכול מהר מאוד "לאכול" את פינ"א ואת גביעי העולם. זה כבוד גדול שהישראליות נמצאות בליגה הזו, כיף גדול שיש לנו נציגות, כי אין ספק שזו ליגה מאוד אקסלוסיבית.

מבחינה מקצועית, אני חושב שלאנדי זה יהיה טבעי יחסית, היא ממש יודעת איך לעשות את זה וצברה ניסיון בקולג' בתחרויות דומות. לאנסטסיה, שהיא רק בת 16, זה מדהים. היא הולכת לקבל חוויה של תחרויות ושיעורים נהדרים לעתיד. עד עכשיו היא רגילה לתחרויות די סטנדרטיות, בהן היא יודעת בדיוק למה היא נכנסת ומה תשחה. פה צריך להיות כל הזמן על הרגליים, יש מצב שמקפיצים אותך פתאום למשחה ברגע האחרון, צריך בכל סיטואציה לדעת לאפס את עצמך ולבוא להתחרות למשחה הבא ואני בטוח שהיא תפיק מזה לא מעט.

כמו שהתבטאו כבר לא מעט שחיינים ומאמנים, עבור תהליך האימון, כנראה שאין יותר טוב מזה. מדובר בסופו של דבר בתחרות שמבחינה פיזית מתפקדת כאימון מאוד קשה, אבל הוא לא סיזיפי, הוא מהנה, כחלק משואו ומשייכות לקבוצה ומקבלים עליו גם לא מעט כסף. עבורנו הצופים ואוהדי השחייה, זו בלי ספק חווייה חדשה ומלהיבה ויהיה מאוד מעניין להמשיך לעקוב אחרי הליגה בהמשך.